1. ביום 11.3.04 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ח' כבוב) את בקשת העוררת לעצור את המשיבים עד תום ההליכים נגדם. תחת זאת, שוחררו המשיבים למעצר בית מוחלט ונקבעו לגביהם ערבויות כספיות מסוימות. בערר שבפניי מבקשת העוררת כי אשנה את החלטתו של בית משפט קמא ואורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.
2. כתב האישום נשוא הערר דנא הינו, ככל הנראה, הראשון אשר כולל אישומים לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן - חוק מאבק בארגוני פשיעה או החוק). חוק זה נכנס לתוקפו ביום 17.6.03. משכך, ראוי כי בטרם ניפנה לתיאור עובדותיו של כתב האישום, נסקור בקצירת האומר את הוראותיו העיקריות של החוק. חוק מאבק בארגוני פשיעה נחקק לשם מתן מענה הולם לתופעת הפשיעה המאורגנת, שהינה בעלת מאפיינים ייחודיים (ראו ה"ח 3155, תשס"ב (להלן - הצעת החוק), עמ' 762). במאמר מוסגר יצוין, כי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, נועד אף הוא להתמודד עם היבטים מסוימים של הפשע המאורגן. הגדרתו של המונח "ארגון פשיעה" מצויה בסעיף 1 לחוק. הגדרה זו אומצה לאחר בחינתם של הסדרים מקבילים במדינות שונות בעולם (הצעת החוק, עמ' 762). על פי ההגדרה, ארגון פשיעה הינו חבר בני אדם, מאוגד או בלתי מאוגד, הפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לביצוע עבירות משני סוגים: עבירות מסוג פשע, למעט אלו המנויות בתוספת השנייה לחוק; או עבירות המנויות בתוספת הראשונה לחוק, על אף שאינן עבירות מסוג פשע. חשוב לציין, כי ההגדרה כוללת הוראות שונות שמטרתן למנוע העלאת טענות מסוימות מצד נאשמים. כך למשל, אין זה משנה אם חברי הארגון מודעים לזהותם של יתר החברים אם לאו. אף אין חשיבות להיותו של הרכב חברי הארגון קבוע או משתנה. נראה, כי ניתן לדמות ארגון פשיעה למארג מתמשך של עבירות קשר לביצוע עבירות מן הסוגים הנזכרים. על פי סעיף 2 לחוק, מילוים של תפקידי מפתח מסוימים במסגרת ארגון פשיעה מהווה, כשלעצמו, עבירה. העונש הקבוע בחוק לעבירה זו הינו עשר או עשרים שנות מאסר, בהתאם לסוג הפעילות הפלילית אשר מבצע הארגון. נזכיר חלק מן התפקידים המנויים בסעיף 2 לחוק: עמידה בראש ארגון פשיעה; ניהול, ארגון או כיוון פעילות בארגון פשיעה באופן שיש בו כדי לקדם את פעילותו הפלילית של הארגון; וכן מימון פעילות של ארגון פשיעה או קבלת מימון לצורך הפעלת הארגון, באופן שיש בו כדי לקדם את פעילותו הפלילית של ארגון הפשיעה. סעיף 3 לחוק קובע, כי ביצוע עבירה (למעט עבירה לפי החוק או עבירה שדינה מאסר עולם חובה) במסגרתו של ארגון פשיעה, מהווה נסיבה מחמירה. דינו של מי שמבצע עבירה כאמור במסגרת ארגון פשיעה הינו כפל העונש הקבוע לאותה עבירה, אך לא יותר מעשרים וחמש שנות מאסר. עוד נזכיר את סעיף 4 לחוק, הקובע כי עובד ציבור אשר עושה שימוש לרעה בסמכויותיו באופן שיש בו כדי לקדם את פעילותו הפלילית של ארגון פשיעה, עובר עבירה שדינה עשר שנות מאסר. כן כולל החוק הוראות בדבר חילוטו של רכוש הקשור לפעילות של ארגון פשיעה.
3. למרות שסעיפים 2 ו-3 לחוק עוסקים בנושא דומה, קיים הבדל משמעותי ביניהם. סעיף 3 לחוק איננו קובע עבירה עצמאית, אלא מקים נסיבה מחמירה אשר מצטרפת לעבירה קיימת. הסעיף חל על כל מי שפועל במסגרתו של ארגון פשיעה, ואיננו כולל דרישה לבכירות כלשהי בארגון. משמע, הסעיף מכוון הן לראשי הארגון והן לדרג הזוטר של חברי הארגון (אשר מכונים לעתים "חיילים"). עם זאת, על מנת שעבירה כלשהי תיכנס לגדרו של הסעיף, עליה להתבצע
במסגרת ארגון פשיעה, היינו - יש להוכיח כי הפעילות העבריינית בוצעה כחלק אינטרגלי מפעילותו של הארגון. לפיכך, כאשר מבצע העבירה פועל באופן עצמאי ובלתי קשור לארגון הפשיעה, לא יחול הסעיף אף אם ניתן להצביע על קשר מסוים לארגון הפשיעה. נסביר את דברינו על דרך ההדגמה. נניח כי פלוני הינו חבר ארגון פשיעה, שמופקד על מכירתה של הסחורה אשר נגנבה על ידי הארגון. כחבר הארגון, פועל הוא על פי הנחיותיהם של ראשי הארגון. עתה נניח כי פלוני מתקשר עם אלמוני, אשר סוחר ברכוש גנוב עם גורמים שונים. אלמוני יודע כי הוא רוכש סחורה גנובה מארגון פשיעה, אך הוא איננו נמנה על חברי הארגון וממילא איננו כפוף לראשי הארגון. פלוני ואלמוני שניהם מבצעים עבירה בכך שסוחרים הם ברכוש גנוב. עם זאת, רק לעבירה של פלוני תצטרף הנסיבה המחמירה שבסעיף 3 לחוק, באשר היא בוצעה במסגרת ארגון פשיעה.
בשונה מן האמור לעיל, סעיף 2 לחוק קובע עבירה עצמאית, אשר מכוונת רק לגורמים הבכירים במסגרתו של ארגון פשיעה (עבירה זו תכונה להלן - פעילות בארגון פשיעה). לעניין עבירה זו די להוכיח ביצועם של תפקידים מסוימים במסגרתו של ארגון פשיעה, כהגדרתו בחוק, ואין הכרח לקשור את בעל התפקיד לעבירות ספציפיות שבוצעו על ידי הארגון. כך למשל, עצם העמידה בראש ארגון פשיעה מהווה עבירה לפי סעיף 2 לחוק. הטעם לקיומה של עבירה זו הינו קושי אשר מתעורר לעתים לעניין הוכחת הקשר של ראשי ארגון הפשיעה לעבירות המבוצעות על ידי חברי הארגון או מטעמו. קושי זה נובע מן המבנה ההיררכי של רבים מארגוני הפשיעה, היוצר מרחק בין מקבלי ההחלטות בארגון לבין מבצעי העבירות בפועל (הצעת החוק, עמ' 762). עם זאת, בהחלט ייתכן כי הוכחת היותו של פלוני פעיל בארגון פשיעה תתבצע על דרך הוכחת חלקו בעבירות ספציפיות המבוצעות במסגרת הארגון, ואשר לגביהם הוא יואשם לפי סעיף 3 לחוק. כך למשל, אם מוכח כי פלוני ביצע שורה של עבירות ספציפיות במסגרת ארגון פשיעה, וכי בעת ביצוע עבירות אלו הוא תיפקד כמנהלה וכמארגנה של הפעילות העבריינית, ניתן יהיה להאשימו אף בעבירה לפי סעיף 2 לחוק. משסקרנו את הוראות החוק הצריכות לעניין, נעבור עתה לתיאור עיקרי כתב האישום.
4. כתב האישום אשר הוגש לבית המשפט המחוזי כולל חמישה עשר נאשמים ושבעה עשר אישומים. יובהר מיד, כי המשיבים 7-1 במסגרת ערר זה הינם נאשמים 9-3 בכתב האישום, בהתאמה. במסגרת כתב האישום נכרכו יחדיו שתי פרשות, אשר הקשר ביניהן הוא חלקי בלבד. עניינה של הפרשה הראשית הינו התאגדותם של נאשמים 11-1 במסגרת ארגון פשיעה, אשר מטרתו העיקרית הייתה גניבת מכולות מנמלי אשדוד וחיפה או מאתרים אחרים, אחסונן של הסחורות אשר נגנבו מהמכולות ומכירתן לקונים שונים. על פי כתב האישום, נהג הארגון לפעול בהתאם למידע מוקדם אשר קיבל אודות מיקום המכולות, תכולתן, מועד הובלתן ומסלול נסיעתן. על פי הנטען פעל הארגון במבנה היררכי ברור, כך שבראש הארגון עמד נאשם 1. נאשמים 5-1 ניהלו, ארגנו וכיוונו את הפעילות בארגון. נאשמים אלו, אשר ביניהם נמנים משיבים 3-1 דכאן, הואשמו בין היתר בעבירה של פעילות בארגון פשיעה, בהתאם לסעיף 2 לחוק. לעומתם נאשמים 11-6, אשר ביניהם נמנים אף משיבים 7-4 דכאן, היו חברים בארגון הפשיעה ובעלי תפקידים שונים בו. נאשמים אלו הואשמו בביצוע עבירות במסגרת ארגון פשיעה, על פי סעיף 3 לחוק. האישומים בכתב האישום הנוגעים לפעילותו של ארגון הפשיעה הינם אישומים 9-1 וכן אישום 17. במסגרת אישומים אלו מיוחסות עבירות שונות לכל אחד מחברי הארגון (נאשמים 11-1). מבלי לפרט אלו עבירות מיוחסות לכל אחד מן הנאשמים, נאמר באופן כללי כי העבירות העיקריות הנזכרות באישומים האמורים - מלבד עבירה של פעילות בארגון פשיעה כאמור - הן אלו: גניבה (סעיף 384 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין)), גניבה בידי מורשה (סעיף 393 לחוק העונשין), קבלת נכסים שהושגו בפשע (סעיף 411 לחוק העונשין) וקבלת נכסים שהושגו בעוון (סעיף 412 לחוק העונשין). בנוסף, לחלק מן הנאשמים אף מיוחסת עבירה של שיבוש הליכי משפט (סעיף 244 לחוק העונשין). בסך הכל נאשמים חברי הארגון בגניבת שש עשרה מכולות, בשווי כולל של 23 מיליון ש"ח. יש לציין, כי פעילותו של ארגון הפשיעה נמשכה כשנתיים, מסוף שנת 2001 ועד סוף שנת 2003. עם זאת, האישומים על פי סעיפים 2 ו-3 לחוק מתייחסים אך לאותה פעילות עבריינית אשר בוצעה החל מיום 17.6.03, מועד כניסתו של החוק לתוקפו. הפרשה המשנית, אשר מתוארת במסגרת אישומים 16-11 לכתב האישום, עוסקת במספר התפרצויות למחסנים אשר בוצעו על ידי נאשמים 9-8, הם משיבים 7-6 דכאן. על פי הנטען, הגם שנאשמים אלו היו קשורים לארגון הפשיעה, לא בוצעו ההתפרצויות האמורות במסגרתו של הארגון. נציין כבר עתה, כי חלק מן הנאשמים נעצרו בחודש אוגוסט 2003, בעת ביצוע הגניבה נשוא אישום 9. באותה עת טרם התגבשו חשדות בדבר גניבות נוספות של נאשמים אלו, ועל כן שוחררו הם ממעצרם ביום 3.9.03. בחודש אוקטובר 2003 נוצר קשר בין המשטרה לבין אדם שעל פי הנטען נטל חלק בפעילותו של הארגון. הוסכם, כי אותו אדם ישמש עד מדינה בפרשה. לאחר שמסר עד המדינה את הודעותיו, נעצרו המשיבים ביום 24.12.03.
5. משהוגש כתב האישום, ביקשה העוררת לעצור את נאשמים 9-1 עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ח' כבוב) קיבל את בקשתה של העוררת ביחס לנאשמים 2-1 בלבד. נקבע, כי אין הצדקה למעצרם של נאשמים 9-3 - הם המשיבים דכאן - עד תום ההליכים נגדם (מטעמי נוחות, נתייחס מעתה לנאשמים 9-3 כאל משיבים 7-1, בהתאמה). תחת זאת, שוחררו משיבים 4-1 בתנאים של מעצר בית מוחלט שלא ביישוב מגוריהם. משיבים 7-5 שוחררו ממעצר בתנאים של מעצר בית מוחלט בביתם. כן נקבעו לגבי המשיבים תנאי שחרור מסוימים, כולל ערבויות כספיות. בית משפט קמא קבע כי עבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה מקימות, באופן עקרוני, עילת מעצר. הטעם לשחרורם של משיבים 2-1 נעוץ היה בקושי לעניין עוצמתן של הראיות לכאורה נגדם. לעומת זאת, שחרורם של משיבים 7-3 לא נבע מהיעדרן של ראיות לכאורה, אלא נקבע לאור חלקם של משיבים אלה בארגון ולאור יתר נסיבותיהם הפרטניות אשר אפשרו, לדעת בית המשפט, קביעתה של חלופת מעצר. הערר שלפניי מופנה כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי ביחס למשיבים. לשיטתה של העוררת, שגתה הערכאה דלמטה משנמנעה ממעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.
6. כפי שיתברר בהמשך, עיקר דיוננו במסגרת הערר דנא ייסוב סביב סוגיית עוצמת הראיות הלכאוריות להוכחת אשמתם של המשיבים. עם זאת, לפני שניפנה לדון בעניין זה, עלינו לתת דעתנו לשאלת קיומה של עילת מעצר ביחס למשיבים. זאת, על רקע העובדה שסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים), איננו מקים עילת מעצר סטטוטורית ביחס למי שנאשם על פי חוק מאבק בארגוני פשיעה. כתב האישום נשוא ערר זה מייחס למשיבים ביצוען של עבירות רכוש במסגרתו של ארגון פשיעה. לעניין זה יצוין כי עבירת הגניבה, הקבועה בסעיף 384 לחוק העונשין, הינה אחת העבירות המנויות בתוספת הראשונה לחוק עוד מיום פרסומו של החוק. לפיכך, חבר בני אדם אשר פועל באופן מאורגן, שיטתי ומתמשך לביצוען של עבירות גניבה, עשוי להיכלל בהגדרה של ארגון פשיעה שבסעיף 1 לחוק (ראו פיסקה 2 לעיל). בית משפט זה הכיר בכך שעבירות רכוש עשויות, בנסיבות מסוימות, לסכן את בטחון הציבור ובכך להקים עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. המדובר בנסיבות בהן נתפסות עבירות הרכוש כבעלות חומרה מיוחדת. כך למשל, כאשר מדובר בעבירות רכוש המבוצעות באופן שיטתי, בהיקף ניכר, תוך התארגנות של מספר עבריינים או תוך שימוש באמצעים מתוחכמים (בש"פ 5571/98 פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268; בש"פ 7385/02 מקסימוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כאמור, אחד התנאים לסיווגו של ארגון כארגון פשיעה הוא פעילות עבריינית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת. משמע, מדובר בקבוצת עבריינים בעלת מבנה מאורגן ולרוב היררכי, אשר פועלת לשם ביצוען של עבירות. זאת ועוד, סעיף 3 מורה לנו כי ביצועה של עבירה במסגרת ארגון פשיעה מהווה נסיבה מחמירה, אשר מובילה להכפלתו של העונש המירבי בצידה של העבירה. המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל היא, כי אף עבירות רכוש המבוצעות במסגרתו של ארגון פשיעה עשויות להקים עילת מעצר, בהיותן מסכנות את בטחון הציבור. דברים אחרונים אלו נכונים הן לגבי נאשמים בפעילות בארגון פשיעה, כאמור בסעיף 2 לחוק, והן ביחס לנאשמים בביצוע עבירות במסגרת ארגון פשיעה, בהתאם להוראת סעיף 3 לחוק. עם זאת, לעולם יהיה צורך לבחון את נסיבותיו הפרטניות של המקרה, ובכלל זה את מהות פעילותו של ארגון הפשיעה ואת תפקידו ומידת מעורבותו של הנאשם במסגרת הארגון.
7. מוכן אני להניח, כי הראיות המצויות בידי העוררת מובילות למסקנה, שהארגון במסגרתו פעלו המשיבים, על פי הנטען, הינו בעל סממנים של ארגון פשיעה כהגדרתו בחוק. בין היתר, ניתן למנות בהקשר זה את אופיו של הארגון, מטרותיו, מבנהו ההיררכי, חלוקת התפקידים בו ופעילותו המתמשכת. נשוב ונזכיר, כי חוק מאבק בארגוני פשיעה נכנס לתוקפו ביום 17.6.03. מובן, כי לא ניתן להאשים את המשיבים על פי החוק עובר ליום תחילת תוקפו. עם זאת, אין בכך כדי לחייב התעלמות מפעילותו של הארגון בתקופה הנזכרת. על פי סעיף 31 לחוק ניתן, לצורך הוכחת התבנית המתמשכת והשיטתית בה פועל הארגון, להביא ראיות בדבר פעילותו של הארגון טרם תחילתו של החוק. התנאי לכך הוא, כי מובאות ראיות על התמשכות פעילותו של הארגון אף לאחר שהחוק נכנס לתוקפו. אולם, בהיותו של הארגון משום ארגון פשיעה על פי החוק אין די. ביחס למשיבים המואשמים על פי סעיף 3 לחוק, על העוררת להוכיח הן את חלקם של המשיבים בעבירות המיוחסות להם, והן כי עבירות אלו בוצעו במסגרתו של הארגון. לשם כך נדרשת היא לראיות ביחס לתפקידם של המשיבים במסגרת הארגון. בהחלט ייתכן כי תהיינה ראיות מספיקות להוכחת ביצוען של עבירות מסוימות, אולם לא ניתן יהיה להוכיח את הנסיבה המחמירה, קרי - כי העבירות בוצעו במסגרת ארגון פשיעה. נטל ההוכחה לגבי המשיבים המואשמים על פי סעיף 2 לחוק, מחמיר אף יותר. בהקשר זה על העוררת להוכיח לא רק כי המשיבים אכן קשורים לארגון, אלא עליה להראות כי תפקידם במסגרת ארגון הפשיעה היה אחד מאלה הנזכרים בסעיף 2 לחוק. משסקרנו בקצרה את התשתית הראייתית הנדרשת לעניין אישומים לפי סעיפים 2 ו-3 לחוק, נעבור עתה לפירוט התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת לעניין הוכחת אשמתם של המשיבים. יצוין, כי מהותן של הראיות שונה ביחס לכל משיב ומשיב. עם זאת, בשלב זה נימנה את הראיות המרכזיות נגד המשיבים כולם, מבלי להבחין ביניהם.
8. הראיה העיקרית המצויה בידי העוררת הינה הודעותיו של עד המדינה. כאמור, מדובר באדם אשר על פי גרסתו נטל חלק בפעילות העבריינית נשוא הפרשה דנא. הקשר העיקרי של עד המדינה לארגון היה באמצעות נאשם 2. למעשה, חלקים נרחבים מהודעותיו של עד המדינה מבוססים על מידע בדבר הארגון אשר נודע לו מפי נאשם 2. לכך יש להוסיף את דו"חות העיקוב והמעצר ביחס לפעילות העבריינית הנזכרת באישום 9. אישום זה כורך בתוכו שני עניינים נפרדים. העניין הראשון הינו ניסיון גניבה של מכולות ובהן מזגנים מחניית מפעל תדיראן בעפולה. במסגרת עיקוב שביצעה משטרת ישראל נצפו משיבים 1 ו-5, יחד עם נאשם 2, בסמוך למפעל הנזכר. על פי הנטען, הגיעו הם למקום מתוך כוונה לגנוב את המכולות, אולם משהבחינו בכך שהמכולות טרם הועמסו במלואן, החליטו לדחות את ביצוע הגניבה. העניין השני הכלול באישום 9 הינו גניבת מכולה מרחבת העמסה באזור התעשייה באשדוד. על פי הנטען, הורה נאשם 1 לגנוב את המכולה לאחר שקיבל מידע ממשיבים 4 ו-5 לפיו מכילה היא מדפסות דיו. עוקבים של משטרת ישראל הבחינו בנאשמים מסוימים, ובהם משיבים 2, 5 ו-7, בעת ההתארגנות לביצוע הגניבה ואף בשעת ביצועה. משיב 4 נצפה רק בשלבים המוקדמים של האירוע. המכולה הגנובה הובלה באמצעות משאית למחסן במושב זיתן, שם המתין המשיב 6. משנפתחה המכולה, התברר כי היא מכילה שקיות ניילון. או אז עצרה המשטרה את משיבים 2, 5 ו-6, כמו גם את נאשמים 1, 2 ו-15. משיב 7 ואדם נוסף נמלטו מן המקום. ראיה נוספת אשר מצויה בידי העוררת הינה הודעתו של יהודה עוקב, בעל מחסן במושב שער אפרים אשר שימש את הארגון (להלן - יהודה עוקב). כן קיימות הודעות של חלק מן הנאשמים, אשר יש בהן כדי להפליל משיבים מסוימים. עוד נזכיר את הודעותיו של רן הנגבי, מעסיקו של משיב 4. משיב זה עבד, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, בחברת הובלה ושינוע של מכולות מנמלי הים השונים ואליהם. לבסוף נזכיר, כי במסגרת חקירתם מסרו משיבים 6 ו-7 הודאות ביחס לרובם ככולם של האישומים נגדם.
9. מן הפירוט המובא לעיל עולה קושי ראייתי משולש. עניינו של הקושי הראשון הינו מקור המידע אותו מסר עד המדינה במסגרת הודעותיו. כפי שצוין, רבות מן האימרות הכלולות בהודעות הנזכרות מבוססות על דברים אותם שמע עד המדינה מנאשם 2, עימו היה בקשר. אימרות אלו יכולות אמנם לשמש כראיות נגד נאשם 2, אך הן בגדר עדות מפי השמועה ביחס למשיבים ועל כן לא יוכלו לשמש כראיות קבילות נגדם. התשתית הראייתית הלכאורית אותה יש לבחון בשלב המעצר עד תום ההליכים כוללת אך ראיות קבילות במסגרת הליכים פליליים וכן ראיות אשר בשלב הבקשה למעצר קיים ספק ביחס לקבילותן. אין היא כוללת, דרך כלל, ראיות אשר על פניהן אינן קבילות, באשר ראיות כאלו נעדרות פוטנציאל הוכחתי במסגרת ההליך העיקרי (בש"פ 82/83 מדינת ישראל נ' עליה, פ"ד לז(2) 738; בש"פ 688/84 מדינת ישראל נ' קורטאם, פ"ד מ(1) 253; בש"פ 7895/01 בורקאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 696/04 סבייח נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מוכן אני להניח - מבלי להכריע בדבר - כי בנסיבות מסוימות וייחודיות יהיה מקום להביא בחשבון, במסגרת החלטה בעניין מעצרו של נאשם, ראיות שהן בבחינת עדות מפי השמועה. כך למשל, במקרים בהם יש יסוד להניח כי במקום ראיה שהיא בגדר עדות מפי השמועה המוגשת בשלב המעצר תוגש, במהלך המשפט, עדות קבילה (ראו בש"פ 2871/94 פרץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה דנא לא טענה העוררת לקיומן של נסיבות יוצאות דופן כאמור. על כן אין מקום להביא בחשבון, במסגרת ההליך שלפניי, את אימרות עד המדינה שהן בבחינת עדות מפי השמועה.
הקושי השני מתייחס להודעותיהם של חלק מן הנאשמים, אשר מפלילות את שותפיהם הנאשמים יחד עימם במסגרת אותו הליך. כידוע, אין הודעת נאשם יכולה לשמש כראיה נגד נאשם אחר על פי אותו כתב אישום. ייתכן וניתן יהיה לעשות שימוש בהודעה אם מוסרה יבחר להעיד להגנתו במסגרת ההליך. בעת הדיון בסוגיית המעצר אין זה ידוע אם מוסר ההודעה אכן יעיד. אם אמנם יבחר הנאשם שמסר הודעה להעיד, אפשר שניתן יהיה לעשות שימוש בהודעתו בהתאם להוראת סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות). סבור אני, כי לא ניתן להביא בחשבון, במסגרת הליך שעניינו מעצר עד תום ההליכים, הודעות של נאשמים במשותף. קבילותן של ראיות אלו מותנית כאמור, בהתפתחות אפשרית במהלך המשפט, אשר התבססות עליה בשלב זה תהא משום ספקולציה (בש"פ 4169/95 אדזיאשווילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); כן ראו בש"פ 7625/95 מדינת ישראל נ' עטיה, פ"ד מט(4) 184). עניינו של הקושי השלישי נעוץ בצורך בתוספת ראייתית להודעותיו של עד המדינה. מקורו של קושי זה הינו בסעיף 54א(א) לפקודת הראיות, אשר מורה כי לצורך הרשעה של נאשם על סמך עדות יחידה של עד מדינה יש צורך בתוספת ראייתית מסוג סיוע. בבית משפט זה נחלקו הדעות בשאלה האם במקרים בהם נדרשת תוספת ראייתית כתנאי להרשעה בהליך העיקרי, יש להציג תוספת זו אף בדיון המעצר עד תום ההליכים (למשל, בש"פ 70/90 צדוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 250; בש"פ 2580/97 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 415; בש"פ 1339/00 נמרודי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 865). לאור התוצאה אליה הגעתי במקרה דנא, אינני נדרש כלל לסוגייה נכבדה זו. על רקע הקשיים הנזכרים, נעבור עתה לדיון פרטני ביחס לאישומים ולתשתית הראייתית הקיימת לגבי כל אחד ואחד מן המשיבים.
10. משיב 1 מואשם בתשעה מתוך שבעה עשר האישומים אשר בכתב האישום. בין היתר נאשם הוא בעבירה של פעילות בארגון פשיעה לפי סעיף 2 לחוק. על פי הנטען, היה משיב זה אחראי על תקינותן של המשאיות שבאמצעותן נגנבו המכולות וכן על נהגיהן של משאיות אלו. כן צוין בכתב האישום, כי משיב 1 נהג להתלוות לנהגי המשאיות בעת ביצוע הגניבות ולהנחותם כיצד לפעול. מן החומר שהובא בפניי עולה, כי חלק הארי של אימרות עד המדינה אשר מתייחסות למשיב 1 אינן מהוות עדות ישירה. אימרות רבות מהוות עדות מפי השמועה, שכן הדברים נודעו לעד המדינה מפיו של נאשם 2, ואילו אימרות אחרות הן כלליות ולא ניתן לדעת את מקורן. זאת ועוד, אף הודעתו של נאשם 10, אשר יש בה כדי לקשור את משיב 1 לארגון ולהפלילו ביחס לאישום 17, אינה קבילה כמוסבר לעיל. עם זאת, ישנן אימרות מסוימות של עד המדינה המהוות ראיות ישירות כנגד משיב 1. כך למשל, מציין עד המדינה כי משיב 1 סיפר לו שתפקידו של משיב 4 הינו העברת מידע ביחס למכולות. עד המדינה אף העיד כי שוחח עם משיב 1 ביחס לגניבת המכולה נשוא אישום 9, והמשיב ציין בפניו כי אמר לחבריו שיחכו לו אך הם התעקשו לבצע את הגניבה באותו לילה. לעניין אישום 9 נוסיף, כי משיב 1 נצפה אמנם בסמוך למפעל תדיראן בעפולה, אך הוא לא נתפס בביצוע גניבת המכולה מאשדוד ואף לא נצפה על ידי העוקבים במסגרת גניבה זו. בהיותו בעפולה נהג משיב 1 - אליו נלוו נאשם 2 ומשיב 5 - במשאית בעלת לוחית זיהוי מזויפת, אשר שימשה את הארגון בגניבה נשוא אישום 7. כמו כן, מהודעתו של יהודה עוקב עולה כי הוא זיהה את משיב 1 כמי שהביא למחסן את הסחורות הגנובות נשוא אישומים 3, 6 ו-10. בחינתן של הראיות הקבילות נגד משיב 1 מעלה, כי אף אם ניתן לקשור את משיב 1 לארגון הפשיעה, הרי שקיים קושי ראייתי לעניין הוכחת התפקיד אותו ביצע במסגרת ארגון זה. כאמור, הוכחת חלקו של משיב 1 בארגון נדרשת לצורך הרשעה בעבירה של פעילות בארגון פשיעה. זאת ועוד, אף לא ניתן לומר כי הראיות הקבילות מבססות באופן מספק לכאורה את אשמתו של משיב 1 בכל הגניבות המיוחסות לו. לסיכומו של עניין, יש לקבוע כי עוצמתן של הראיות לכאורה כנגד משיב 1 איננה מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים נגדו.
11. משיב 2 מואשם בשישה אישומים, ובמסגרתם מיוחסת לו אף עבירה של פעילות בארגון פשיעה. בכתב האישום נטען, כי משיב זה היה אחראי על זיופי רשיונות הנהיגה ותעודות הזהות של נהגי הארגון. כן עסק בגיוס הנהגים לשורות הארגון ובהחדרתם לחברות הובלה לצורך השגת מידע ביחס למכולות. תפקיד נוסף אשר מיוחס למשיב 2 הינו הקמתן של חברות קש וקנייתן, וזאת לצורך קידום פעילותו של הארגון. מן החומר שהובא לעיוני עולה, כי אף ביחס למשיב זה מרבית אימרותיו של עד המדינה אינן מהוות ראיות קבילות. גם הודעות שנגבו מפיהם של נאשמים 10 ו-15, הקושרות את המשיב לארגון, אינן יכולות להיזקף לחובתו. עם זאת, ישנן אימרות של עד המדינה המהוות עדות ישירה ביחס למשיב 2, והקושרות אותו לארגון. כך, מציין עד המדינה כי נפגש עם משיב 2 על פי הנחיית נאשמים 1 ו-2, ונתן למשיב תמונות שלו לצורך זיוף רשיון נהיגה עבורו. למחרת היום קיבל את הרשיון המזויף מנאשמים 1 ו-2. עוד סיפר עד המדינה, כי נהג להיפגש עם משיב 2 על מנת לקחת ממנו שיקים אותם היה מנכה בשוק האפור. לדבריו, היו השיקים משוכים על שם חברת רוסלן, אשר על פי הנטען הינה אחת מחברות הקש אשר שימשו את הארגון. אימרה נוספת של עד המדינה עשויה לקשור את המשיב לגניבה נשוא אישום 5. משיב 2 אף נתפס בכף בעת ביצוע גניבת המכולה נשוא אישום 9. לעניין אישום זה, אין המשיב חולק כלל על דבר קיומה של תשתית ראייתית. זאת ועוד, במסגרת חקירתו התבטא המשיב בשתי הזדמנויות שונות באופן אשר יש בו משום ראשית הודיה. כך, ביום 7.1.04 אמר הוא לחוקריו "אני מוכן לספר לכם בדיוק את החלק שלי בתנאי שתשחררו אותי". עם זאת, בא כוחו של משיב 2 העלה בפניי הסבר לדברים אלו. לשיטתו, היו הדברים מכוונים אך לחלקו של המשיב במסגרת אישום 9, וממילא לא היה בהם משום ראשית הודיה באיזה מן האישומים האחרים. בשלב הנוכחי אין לשלול הסבר זה. כפי שניתן להיווכח, עוצמתן של הראיות לכאורה נגד משיב 2 מוצקה יותר מזו הקיימת נגד משיב 1. הראיות הנזכרות קושרות את משיב 2 לפעילות הארגון. עם זאת, אף לגבי משיב 2 אין לומר כי התשתית הראייתית לעניין העבירה של פעילות בארגון פשיעה הינה מוצקה. זאת ועוד, קיים קושי ראייתי לעניין הוכחת חלקו של משיב 2 בחלק מן הגניבות המיוחסות לו. בנסיבות אלו, לא היה מקום להורות על מעצרו של משיב 2 עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ועל כן דינו של הערר ביחס למשיב זה להידחות.
12. למשיב 3, אשר הינו קרוב משפחה של נאשם 1, מיוחסים שבעה אישומים. אף משיב זה מואשם בעבירה של פעילות בארגון פשיעה, בניגוד לסעיף 2 לחוק. על פי כתב האישום, היה משיב זה מיופה כוח בחשבון בנק אשר שימש את הארגון בהוצאותיו השוטפות. עוד נטען, כי משיב 3 שכר מחסנים לאחסון הסחורות הגנובות, דאג למכשירי טלפון נייד עבור הארגון והיה אחראי על הובלת הסחורות הגנובות לקונים. בחיפוש אשר בוצע במחסן שבמושב בית עזרא, אשר נשכר על ידי משיב 3, נמצאה סחורה גנובה אשר קשורה לגניבות הנזכרות באישומים 2, 3, 4, 7 ו-8. זאת ועוד, בהודעתו במשטרה ציין יהודה עוקב כי ראה את משיב 3 מוביל סחורות גנובות למחסן במושב שער אפרים. בחקירתו שמר משיב זה ככלל על זכות השתיקה, אך בשלב מסויים התבטא באופן אשר יש בו משום ראשית הודיה. המשיב אף מודה כי העביר 2 מכשירי טלפון נייד לנאשם 1, וכי נאשם זה היה מחזיר לו במזומן את ההוצאות השוטפות בגין המכשירים. לטענתו של משיב 3, מעשה זה היה בבחינת עזרה לנאשם 1 במסגרת יחסי הקירבה המשפחתית ביניהם. מרבית אימרותיו של עד המדינה ביחס למשיב 3 - ובכללן אלו המפרטות את תפקידו של המשיב במסגרת הארגון - אינן בגדר עדות קבילה. יוער, כי במסגרת הודעותיו ציין עד המדינה כי משיב 3 "לא שותף בכנופיה הוא רק היה אחד מן הכלים שלהם". העוררת לא הציגה חומר אחר בדבר פעילות פלילית אשר בוצעה באמצעות החשבון בו היה משיב 3 מיופה כוח. בנסיבות אלו, נראה כי ייקשה לקבוע שקיימות ראיות לכאורה נגד משיב זה לגבי העבירה של פעילות בארגון פשיעה. זאת ועוד, בשלב מקדמי זה עולה כי לפחות ביחס לחלק מן הגניבות בהן מואשם משיב 3, יכולות הראיות אשר באמתחתה של העוררת לבסס אשמה בעבירות הקשורות לאחזקת רכוש גנוב בלבד. עם זאת, קיימות ראיות לכאורה לכך שהמשיב ביצע עבירות אלו במסגרת פעילותו של הארגון. בכך יש כדי להקים נסיבה מחמירה, כאמור בסעיף 3 לחוק. לאור הקשיים הראייתיים הנזכרים, ובהתחשב בכך שמשיב 3 נעדר עבר פלילי, אין מקום להורות על מעצרו עד תום ההליכים נגדו.
13. כתב האישום מייחס למשיב 4 שישה אישומים. משיב זה איננו נאשם בעבירה העצמאית של פעילות בארגון פשיעה, אלא אך בנסיבה המחמירה הנזכרת בסעיף 3 לחוק. כאמור, בתקופה הרלוונטית לעבירות המיוחסות לו עבד משיב 4 בחברת הובלה ושינוע של מכולות מנמלי הים ואליהם. על פי הנטען, ניצל משיב זה את מקום עבודתו לצורך השגת מידע בדבר מיקומן של המכולות ותכולתן, והעביר מידע זה לנאשם 1. על בסיס המידע, היה נאשם 1 מחליט אילו מכולות יגנוב הארגון. עוד צוין בכתב האישום, כי משיב 4 השיג "תעודות שער" בניגוד לחוק. תעודות אלו מאפשרות הוצאת מכולות מן הנמל. בהודעותיו ציין עד המדינה, כי לא הכיר את משיב 4. לדבריו, נהג משיב 4 בזהירות רבה, ונמנע ממפגשים עם כלל חברי הארגון למעט נאשמים 1 ו-2 וכן אדם נוסף. דברים אלה מובילים לכלל מסקנה, כי אימרותיו של עד המדינה ביחס למשיב 4 מבוססות על מידע ששמע מפי אחרים, היינו - מדובר בעדות מפי השמועה. הודעותיו של עד המדינה אינן יכולות, אם כן, לבסס ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של משיב 4. משיב זה נצפה על ידי עוקבים של המשטרה בעת התארגנות לביצוע הגניבה נשוא אישום 9, אולם הוא לא נכח בעת ביצועה של הגניבה באשדוד. מעסיקו של משיב 4, רן הנגבי, מסר הודעה הקושרת את המשיב לחלק מן הגניבות המיוחסות לו. בא כוח המשיב העלה טענות שונות ביחס להודעה הנזכרת. מכל מקום, החומר שבפניי איננו כולל פירוט בדבר טיבה של ההודעה. בחקירתו לאחר אירוע הגניבה נשוא אישום 9, הכחיש המשיב כל מעורבות. בחקירתו לאחר מעצרו בדצמבר 2003 שמר המשיב על זכות השתיקה. עוד נזכיר, כי למשיב 4 עבר פלילי בתחום עבירות הרכוש. מתמצית הראיות המובאת לעיל עולה, כי התשתית הראייתית הלכאורית נגד משיב 4 איננה מוצקה. יש אף להביא בחשבון את הנתון, לפיו אין משיב זה מואשם בעבירה לפי סעיף 2 לחוק. משמע, אף העוררת איננה סבורה כי משיב 4 היה מראשי ארגון הפשיעה. בנסיבות אלו, אין הצדקה להחזקתו של משיב 4 במעצר עד תום ההליכים.
14. המשיב 5 מופיע בארבעה אישומים. שלושה מתוך ארבעת אישומים אלה מייחסים למשיב זה קבלת נכסים שהושגו בפשע או בעוון, ואילו רק במסגרת אישום אחד - הוא אישום 9 - מואשם המשיב בעבירת גניבה. עם זאת, שניים מן האישומים מייחסים למשיב 5 את ביצוע העבירה במסגרת ארגון פשיעה, בהתאם לסעיף 3 לחוק. על פי האמור בכתב האישום, היה משיב 5 חבר בארגון והשתתף בפעילותו הפלילית. בין היתר סייע המשיב במציאת קונים לסחורה הגנובה, ואף ערך תצפיות עבור הארגון. מהודעותיו של עד המדינה עולה, כי הוא נכח בפגישה בין נאשם 2 לבין משיב 5, בה העביר נאשם 2 למשיב זה תיקים המכילים בגדי ים שמקורם כנראה בגניבת המכולה נשוא אישום 3. לדברי עד המדינה, אמר משיב 5 לנאשם 2 כי הוא ימכור את בגדי הים. עם זאת, לאחר כשבועיים נפגשו השניים שוב ומשיב 5 החזיר את התיקים לנאשם 2. יש לציין, כי אמרה זו של עד המדינה עומדת בסתירה לדברים אחרים שמסר במסגרת הודעותיו, ולפיהם לא הכיר את משיב 5 וראה אותו לראשונה בבית המשפט בחודש אוגוסט 2003. משיב 5 נצפה יחד עם נאשם 2 ועם משיב 1 בהיותו בסמוך למכולה אשר הייתה מונחת בחניית מפעל תדיראן בעפולה. הוא אף נעצר במושב זיתן, לאחר שנתפס בביצוע גניבת המכולה נשוא אישום 9. הראיה המרכזית אשר מצויה בידי העוררת לעניין ביצוע העבירות הנזכרות באישומים 4 ו-7, הינה הודעה מפלילה של נאשם 11. כאמור, אין מדובר בראיה קבילה ועל כן אין מקום להתייחס אליה במסגרת בחינתה של התשתית הראייתית נגד משיב 5. המסקנה אשר עולה מן האמור היא, כי קיים קושי ראייתי ביחס להוכחת אשמתו של משיב 5, למצער ביחס לחלק מן האישומים נגדו. זאת ועוד, אף אין לומר כי התפקיד אשר מיוחס למשיב 5 במסגרת הארגון הינו מרכזי. כן יוער, כי למשיב 5 אין כל עבר פלילי. מטעמים אלו סבור אני כי אין מקום למעצרו של משיב 5 עד תום ההליכים נגדו, ודין הערר ביחס למשיב זה להידחות.
15. עיקר האישומים נגד משיבים 6 ו-7 מתייחסים להתפרצויות למחסנים, אשר בוצעו במנותק מן הארגון. למשיב 6 מיוחסים שמונה אישומים, אשר רק שניים מהם, אישומים 8 ו-9, נוגעים לעבירות רכוש שבוצעו במסגרת הארגון. על פי הנטען, שימש משיב 6 כמחסנאי של הארגון ולצורך כך העמיד לרשות הארגון את מחסנו המצוי במושב זיתן. משיב 6 הודה בביצוע ההתפרצויות למחסנים, ואף הודה באחסון הסחורה אשר הושגה במסגרת הגניבות הנזכרות באישומים 8 ו-9. עם זאת, מכחיש הוא את דבר השתייכותו לארגון. לטענתו, לא ידע כי מקורה של הסחורה אותה אחסן הינו בפעילותו הפלילית של ארגון פשיעה. יצוין, כי לאחר גניבת המכולה נשוא אישום 9 הוסעה המכולה על ידי חלק מן הנאשמים למחסנו של משיב 6, שם המתין להם משיב זה. או אז עצרה המשטרה מספר מעורבים, ובכללם משיב 6. משיב 7 מואשם בשבעה אישומים, מתוכם רק אישום 9 מייחס לו ביצוע גניבה במסגרת הארגון. הוא הודה בביצוע המעשים המיוחסים לו. עם זאת טוען הוא, כי לא היה חבר בארגון ולא ידע כלל שמדובר בארגון פשיעה. יוער, כי בהודעותיו ציין עד המדינה שמשיב 7 "חדש יחסית בכל הסיפור". אף אם נניח כי משיבים 6 ו-7 אכן פעלו במסגרת הארגון, הרי מן האמור לעיל עולה כי חלקם בארגון לא היה מרכזי וכי אין מדובר בפעילות מתמשכת. נזכיר, כי משיב 7 מואשם בביצועה של פעילות עבריינית חד פעמית במסגרת הארגון, ואילו משיב 6 מואשם בשני אישומים כאמור. אמנם, על כך יש להוסיף את העובדה כי שני המשיבים ביצעו מספר התפרצויות למחסנים. עם זאת, עבירות אלו בוצעו במנותק מן הארגון, ועל כן אין לייחס להן את החומרה היתירה המאפיינת את יתר הפעילות הפלילית המתוארת בכתב האישום. לכך יש להוסיף, כי למשיבים 6 ו-7 אין כל עבר פלילי. בנסיבות האמורות, סבור אני שצדק בית משפט קמא בסוברו כי ניתן להסתפק בשחרורם של משיבים 6 ו-7 למעצר בית מלא, וכי אין מקום למעצרם עד תום ההליכים.
16. סוף דבר, הגעתי לכלל מסקנה כי לא היה מקום להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. הערר נדחה, איפוא.
ניתנה היום, כ"ט באדר תשס"ד (22.3.04)